בעקבות קריאה ב"פילוסופיה של המשפט" \ ג.ו.פ. הגל (1821) (תרגם לעברית: גדי גולדברג, הוצאת שלם 2011)
להיות עובד משמעו להיות תלוי באחרים, ולהיות בעל הון משמעו לא להיות תלוי באחרים. עובד יכול למצוא עצמו יום אחד ללא עבודה, בשל נסיבות שרירותיות כאלה ואחרות. לעומתו, בעל ההון הנו אזרח העולם, ששום נסיבות אינן משפיעות באמת על חייו. התלות עלולה להוביל להיעדר בטחון תעסוקתי ולדלדול האפשרויות להחזיק בקניין, כלומר למחסור, לעוני ואף למצוקה – ללא קשר למאמציו או כישוריו של העובד. למצב זה מציעה המדינה מספר דרכי התמודדות. דרך אחת היא מיסוי. אם במקביל למשטר המיסים מתקיימת גם תשתית של רווחה המסובסדת באמצעות מיסים אלו, איום המחסור והמצוקה מתרחק. דרך שניה היא התערבות בחוזה העבודה בין המעסיק והעובד, להגנה על תנאים מינימליים המאפשרים לעובד החזקה במינימום של קניין וכן פנאי, ובכך מאפשרים את מימוש חירותם במסגרת היתרונות שמציעה החברה האזרחית. דרך שלישית הינה מתן חסינות מוגברת על התאגדות של עובדים, המגדילה את כוחם לצמצם את השרירותיות בחייהם: קביעוּת היא משא נפשם של כל העובדים, והינה תמיד תוצר של יחסי עבודה קיבוציים. מעסיקים, לעומת זאת, תמיד ירצו לשמור על "גמישות ניהולית". הסכם קיבוצי בא להקטין את התלות של העובדים בכוחות חזקים מהם. למרות שהן פוגעות במידת-מה בזכות לקניין ובחופש העיסוק, כל הדרכים הללו יכולות להתקבל כעולות בקנה אחד עם האינטרס הרציונלי של הפרטים בחברה האזרחית, כחלק מאמנה חברתית.